דמותו הפוליטית הדחויה של זאב ז'בוטינסקי הסתירה סופר ומשורר גאון, שמשנתו הספרותית הייתה משחק, שעשוע ויופי לשם יופי. עדיף שרלוק הולמס על טולסטוי וברנר
הגביש הממקד: פרקים על זאב ז'בוטינסקי המסַפר והמשורר
דן מירון
מוסד ביאליק, 2011, 169 עמ'
ברומן 'שמשון' של זאב ז'בוטינסקי, שמשון הגיבור קורא בצוואתו לבני עמו לצבור ברזל, לשים עליהם מלך, ועוד דבר, צפוי פחות: ללמוד לצחוק. גם צוואתו הציבורית של ז'בוטינסקי ניתנת לסיכום באותו שילוש, אם גם במונחים מודרניים יותר. כנגד הברזל – העמדת 'קיר ברזל' של חוסן ועיקשות בפני הטרור; שימת מלך – כלומר ריבונות מדינית כדגל יחיד של המעש הציוני; וגם, במפתיע, כפי שמלמדנו ומשכנענו דן מירון בספרו החדש, משהו כנגד הצחוק של שמשון: מִשחקיות. משחקיות, כלומר יופי לשם יופי, אמנות לשם אמנות, חינניות לשם הנאה. כל מה שנותן לחיים את טעמם, ולחירות את טעמה, דווקא משום שהוא נעשה שלא מתוך הכרח ושלא לשם מטרה שמחוץ לו.
כשם שבני עמו של שמשון התקשו לעכל את המרכיב השלישי בשילוש, כך קרה גם לבני עמו של ז'בוטינסקי בדורותינו. חסידיו ויריביו גם יחד ראו בו את איש הארגון והצבא, הנואם הנחרץ, הרוויזיוניסט שדגל בקו מדיני תקיף וחשדני. אלו ואלו, ובכלל זה גם שוחרי הספרות היפה שביניהם, התקשו להוסיף לתמונת ז'בוטינסקי שלהם את המרכיב הנוסף באישיותו: את היותו סופר רוסי מהשורה הראשונה, שהרפובליקה הספרותית הרוסית בת זמנו מכירה בו ככזה, ומתרגם שירה ומשורר עברי גאוני ומתווה דרך. אבל יותר מכך התקשו לעכל את תוכנה של ספרותו. שכן, כפי שמראה מירון, ספרות זו הגשימה את אידיאת "לִמדו לצחוק" באופן רדיקלי, עד כדי הזדהות עם הדקדנס של סוף המאה הי"ט.
במסותיו על ז'בוטינסקי הסופר והמשורר מצביע דן מירון על ההדורים הללו – ומיישר אותם. ז'בוטינסקי, הוא מסביר, פעל במציאות הפוליטית הטוטליטרית של המאה העשרים כשַגרירו של עולם הולך ונעלם, הליברליזם הלאומי האירופי של המאה ה-19. זה היה קרקע צמיחתו ומחוז כיסופיו; מדינת לאום בורגנית ודמוקרטית, על תרבותה הנהנתנית לעתים, הייתה יעד מאבקו. אכן, גרס ז'בוטינסקי, להשגת ריבונות, לבניין האומה, להצלת בניה, יש להילחם בזקיפות קומה ובלי ויתורים, אך הספרות איננה חלק מהמאבק הזה, אלא חלק מה"בשביל מה" שלו.
מעשה רב עשה החוקר הסמכותי במסותיו שכונסו בספר החדש. הוא חילץ את ז'בוטינסקי, איש הימין הדחוי, מדימויו כפוליטיקאי שהוא אורח פורח בחלונה של הספרות העברית, והציב אותו בחלון הראווה שלה כאחד ממתווי דרכה המרכזיים. שתי מסות גדולות בספר, האחת על ז'בוטינסקי המספר הרוסי והשנייה על ז'בוטינסקי המשורר ומתרגם-השירה העברי. מירון מראה כיצד עקרון המשחקיות הנחה את ז'בוטינסקי בשני ענפי היצירה הללו. באופנים שונים, אך בכל מקרה, כדרכו של ז'בוטינסקי גם בחייו הציבוריים, בלי ספקות ובלי היסוסים. היה לז'בוטינסקי טעם אישי מובהק ומנומק, והוא ציית לו כקורא, כמבקר, כיוצר – ואף כמתרגם, הבוחר בקפדנות את אשר יתרגם, ותקופת מה כמוציא-לאור הבורר היטב את אשר ידפיס.
בפרוזה, מדובר בראש ובראשונה בהעדפת העלילה על פני ההתבוננות וההגיגנות. ז'בוטינסקי הסתייג מהספרות הרוסית הגדולה, בייחוד מהפסיכולוגיזם המאפיין אותה. מירון מראה כיצד הוא רחק גם מהספרות העברית בת זמנו, ברובה המכריע. זאת על שום היותה מתבוננת-פנימה, וגם על שום מגויסותה הציבורית. הוא העדיף ספרות בלשים טובה, כגון ספרי שרלוק הולמס שאחד מהם תרגם בעצמו, על פני טולסטוי ועל פני ברנר, למשל.
התנגדותו של ז'בוטינסקי לחקרנות פסיכולוגית בספרות השפיעה, אולי, על מירון עצמו בכתיבתו. שכן במסותיו שלפנינו נמנע שלא כדרכו מפרשנות פסיכואנליטית תלושה. ההשערה הפסיכולוגית הנועזת ביותר בספר, ואולי היחידה בו, מוכחת בו שתי וערב ונראה שהכול יסכימו עמה: שאת הצד המהסס, הרך, המלנכולי לעתים של אישיותו תיעל ז'בוטינסקי אל יצירתו הספרותית.
בין שני הרומנים שז'בוטינסקי הספיק לכתוב, 'חמישתם' ו'שמשון', מירון קושר כתרים רבים יותר לראשון – אשר כמעט אינו זמין כיום לקהל הקוראים. רומן זה עוסק בתקופתו ובמקומו של ז'בוטינסקי הצעיר עצמו, אודסה היהודית של ראשית המאה הקודמת. מירון מוצא ברומן צירוף מבריק ומתוכנן היטב של המבַדר עם הטרגי ואף עם הניהיליסטי, ומפרש אותו כמחוות געגוע לעידן אבוד שהפואטי היה חשוב בו מהפוליטי. אבל דווקא הניתוח שמירון מציע לרומן השני, 'שמשון', מצביע על אנלוגיה ברורה בין האידיאל הז'בוטינסקאי לבין דמות ברומן. הדמות היא, אכן, שמשון הגיבור. שמשון המושיע את בני ישראל, אחיו, ומוסר את נפשו למענם – אך לבו עם הפלשתים (והפלשתיות), יודעי הטעם הטוב, האמנות היפה והחיים הטובים, המייצגים את מערב אירופה ובפרט את בריטניה.
אבל השפעתו הגדולה של ז'בוטינסקי האמן הייתה דווקא בתחום השירה. בעיקר בתרגומי השירה שלו; אם כי סגולות המשורר הווירטואוזיות שלו הופגנו גם במעט השירים העבריים שחיבר, רובם ככולם "שירי ציוֹן" שימושיים כגון המנון בית"ר. בשירה ניכרות בקלות התכונות הפורמליות והאסתטיות, אותם ענייני טעם וריח שעליהם יש הרבה מה להתווכח – בפרט אם יש לך משנה סדורה, כלומר אם אתה ז'בוטינסקי. פרקי מסה אלה בספרו של מירון מהנים אף יותר מהפרקים על הפרוזה, שכן כאן ההוכחות, פסוקי השירה היפהפיים, מונחות חיות על השולחן.
חוברת תרגומי השירה שפרסם ז'בוטינסקי בשנת תרפ"ד הייתה, כפי שמירון מוכיח בידענות, נקודת מפנה בתולדות השירה העברית. "מי שתרגם את השירים האסופים בחוברת זו איננו משורר", כתב ז'בוטינסקי בהצטנעות מיותרת בפתח החוברת. "אך דעתו היא", המשיך, "כי שפת שירתנו החדשה היא העברית הספרדית; ואם כי קלי ערך הם חרוזיו, דעתו תנצח". וכך היה. בשורותיו המתנגנות ("בחצות ליל קור וסער, עת אני, שבוּר הצער / בספרֵי חוכמה נשכחת הסתכלתי נים ועֵר", כפתיחתם המפורסמת של 'העורב' ושל החוברת כולה) הפריך המתרגם-המחוקק את הטענות שההטעמה הספרדית המלרעית הרסנית למוזיקליות של השירה. דעתו ניצחה והסיטה את השירה העברית ממסלולה הקודם.
כך גם באשר לדרך הלשונית-לקסיקלית שסלל: כריית מילים נדירות ממצולות העברית לתקופותיה, באופן היוצר לשון שירה מוגבהת – כן. "חֵבל" במובן של ייסורים, "נרדשיר" התלמודי במובן של שחמט או דמקה, "אַפֶּדֶן", כלומר היכל, בפתח שיר המנוני על שתי גדות הירדן – אדרבה ואדרבה. אבל שימוש בהקשרן הקודם של המילים במקורותיהן המקראיים והחז"ליים, ולו כהדהוד, כאֶרמז או לצורך מתן כפל-משמעות – זה לא. וחיקוי סגנוני ותחבירי של שפת המקורות – גם זה לא. חילון זה של שפת המקורות (ודוק: חילון ולא איוּן) היה אף הוא דגם חלוצי לזמנו, שסחף אחריו את רוב היוצרים העברים.
באופן הבולט ביותר, אם גם קצר ימים יחסית, עיצבה כתיבתו השירית של ז'בוטינסקי את פני השירה העברית בכך שהעלתה את ה'ניגון', את החריזה והשקילה והמצלול, על ראש שמחתה. במידה רבה, מראה מירון, היה ז'בוטינסקי סבה-מולידה של אסכולת שלונסקי ששלטה בכיפה שני עשורים.
מירון מייחס לפואטיקה השירית של ז'בוטינסקי גם 'בְּהִירָנוּת': נטייה שלא להשאיר דברים עמומים. גם כאן השפיע ז'בוטינסקי, לדעת מירון, על המשוררים העברים שבאו אחריו. שכן לדעתו, שבמקרה זה דווקא אינה משכנעת במיוחד, כמעט אין בספרות העברית בת הדורות האחרונים שירה הרמטית ובלתי ניתנת לפענוח.
ז'בוטינסקי אמנם בחר לתרגם משוררים סימבוליסטים, דוגמת ורלן ופו, אך לא בגלל הערפול שהשרו על שיריהם במתכוון, אלא משום שיישמו את עקרון "שיתנגן, לפני הכול" (כתרגומו של עמינדב דיקמן, המצוטט בספר, לשורה-סיסמה ידועה זו של פול ורלן), ומשום שרצה להנחיל לתרבות העברית הצומחת את דגם השירה הנרפה, האסקפיסטי, המתענג הזה. מירון מראה כיצד באחדים מתרגומיו המהוללים ביותר – ל'העורב' ו'אנבל לי' של אדגר אלן פו ול'שיר סתיו' מאת פול ורלן – בגד ז'בוטינסקי במקור בהיבט מסוים אחד: הוא ביטל את הסתום והפך אותו למפורש. נראה שאכן לא במקרה. הוא גם מדגים כיצד עשה זאת ז'בוטינסקי בתיאוריו המוחשיים עד אימה בתרגומו לקטעים מ'הקומדיה האלוהית' של דנטה.
הבהירנות היא גם ממאפייניה הבולטים של כתיבתו של מירון עצמו, המנהירה באלגנטיות עניינים סבוכים. הזכרנו כבר עיקרון ז'בוטינסקאי נוסף שמירון אימץ הפעם, ההימנעות מפסיכולוגיזם. ויש עוד: אפילו את עקרון העונג והמשחקיות והעדפת העלילה על הדברנות, שהוא מזהה אצל ז'בוטינסקי, מירון מיישם בספר שלפנינו. זאת, בין היתר, בדמות הפטור שהוא נותן לקוראיו מרקע תיאורטי. שוו בנפשכם: עיון ספרותי-היסטורי-פוליטי-אסתטי נדפס בארצנו בין שתי כריכות בלא שייעשה ניסיון, ולו בשביל הפרוטוקול, לכבול את הרעיונות הכלולים בו למיטת סדום של תיאוריה חדשנית כלשהי. מירון מואשם בעבירה על סעיף א-1 בספר החוקים הבלתי כתוב של המחקר הספרותי בארצנו, 'יַבֵּש את הקורא'. הנה לנו, פלילית ממש, נקודת תורפה לרפואה בספר.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בסיון תשע"ב, 25.5.2012
